לאט אבל בטוח

כבר סיימנו מחזור אחד של שיעורים, ונראה שאנחנו פה כבר לפחות חודשיים. הימים כל כך מלאים, תמיד יש מה לעשות, וכשיש שיעור חופשי או אחה"צ פנוי קשה מאוד לא להתפתות ולתפוס תנומה קלה. מצד אחד אני משתוקק לקצת שינה שלווה וללא הפרעות, אבל מצד שני הידיעה שאני עלול להפסיד משהו מונעת ממני לעשות זאת.

מערכת השעות עובדת פה בשיטה קצת שונה. אין סדר קבוע של לימודים במהלך השבוע הקלנדרי, אלא יש מחזור של שבעה ימים, שבכל אחד מהם כמה "בלוקים" שונים שמסומנים באותיות. אז אם 1 DAY חל ביום שני, יום שישי יהיה 5 DAY, והמחזור ימשיך לאחר הסופ"ש ב-6 DAY. זה קצת מבלבל, וצריך להתרגל למערכת. צריך ללמוד לנהל את הזמן כמו שצריך, וככה מתאפשר להרוויח מהכול ולהספיק כמה שיותר.

המחצית השנייה של השבוע הקודם הייתה די עמוסה, ומלאה בחוויות. ביום חמישי אחה"צ ירדנו לאחד הכפר בסביבה, לפעילות שנקראת SHADOWING. הרעיון הוא שאנחנו מתלווים למשפחה הודית מהכפר למשך כשעתיים ומנסים לתקשר איתם קצת ולראות איך הם חיים. הבעיה המרכזית היא כמובן מחסום השפה... במדינת מהראשטרה (בה אנחנו נמצאים), האנשים בכפרים לא תמיד מדברים הינדי, כך שגם לדוברי הינדי לא היה הכי קל.

החוויה הייתה נורא מעניינת, אם כי לקח לשני הצדדים קצת זמן להתרגל אחד לשני. ניסיתי את הידע המועט שלי בהינדי, והם הנהנו בהסכמה וענו לי במהראטי. משום מה הייתה לי ההרגשה שהם לא באמת הבינו, אבל ניסו לגרום לי להרגיש בנוח. התקשורת בינינו הייתה די מינימליסטית, והסתכמה בתנועות ידיים ובהנהונים הדדיים. האם נתנה לי לבשל, ונורא הצחיק אותם שלא הצלחתי להבין איך משתמשים בכלים שלהם. אחרי כמה הדגמות תפסתי את העניין והתחלתי לחתוך צ'ילי במרץ. כשעזרתי להכין את התערובת בה טובלים את הצ'ילי ואיתה אוכלים את האורז, הבנתי למה האוכל ההודי כל כך חריף. בעוד שאני הוספתי קמצוץ של התבלין שהתבקשתי לשים בקערה (ושהריח חריף נורא), האם גיחכה ולקחה חופן שלם של האבקה הצהובה. מעניין מה הסיבה שהאוכל ההודי כל כך חריף, ושבעצם כמעט כל המאכלים מתובלנים (גם בהפסקת צ'אי ומאפה בקולג'- המאפים שנראים כמו רוגלך ושקיווינו שכך גם יהיה הטעם שלהם, התבררו כמלאים בתערובת של תבלינים וירקות). אולי התבלינים החזקים נובעים פשוט מהצמחים שגדלים באזור הודו? מבחינה היסטורית, הודו תמיד הייתה ספקית אדירה של תבלינים לכל רחבי העולם. סברה אחרת היא שמשום שהאוכל נורא בסיסי וכל ארוחה בנויה בעצם משלושה מרכיבים עיקריים- אורז, דאל וקמח, קיים צורך לגרום לאוכל להיות מעניין יותר ו"להחביא" את הטעם המקורי של המאכלים.

ביום חמישי בערב יצאתי עם קבוצה קטנה של תלמידים ואחד המורים לסיור בפונה. היה זה אחד הערבים האחרונים של הפסטיבל של האל גאנש, והיו ברחובות מיליוני אנשים. זאת הייתה חוויה די מטורפת, ללכת ברחובות עמוסים לעייפה בהודים שמחים שמריעים לאחד האלים החשובים להם. אחרי שהצלחנו לעבור את המחסום הפסיכולוגי והסכמנו לנסות ניסינו מיני מאכלים שונים ברחוב, יצאנו למסע קולינרי בלתי נשכח. אני חושב שניסיתי לפחות 12 סוגי מאכלים שונים באותו ערב, בידיעה שהיום שלמחרת עלול להיות קשה ומכאיב. גלידה מדהימה, מיצי פירות עשירים, ממתקים שונים ועוד... הטעמים היו נורא קיצוניים- מצד אחד חריפות קשה, ומצד שני מתיקות מוגזמת. עברנו בדרכנו המוני מקדשים קטנים, שמלבד האל גאנש מוקדשים לנושא או דבר מסוים. כמו למשל מקדש שמציין את המשתתפים ההודים באולימפיאדה. בחלק מהמקדשים היו דברים ביזאריים לגמרי, כמו בובות ענק שמזיזות יד או רגל באופן קבוע ושרות. הייתה חוויה מיוחדת מאוד, מה גם שלקראת הסוף הבנו שאין לנו מושג איפה אנחנו נמצאים, ורק לאחר שעה של חיפושים הגענו לאוטובוס שהחזיר אותנו.

ביום שבת בבוקר יצאנו קבוצה של 11 תלמידים, שנה ראשונה ושנייה יחד, לטיול של יומיים באזור. נסענו שלוש שעות, שהפכו לארבע ואולי ליותר, עד שהגענו לכפר למרגלות ההר עליו רצינו לטפס. מזג האוויר היה נחמד, טפטוף קל ורוח נעימה. המדרונות עליהם עלינו היו קצת חלקלקים, אבל הסתדרנו. בשלב מסוים התחיל גשם שוטף, שלא הפסיק לרדת ביומיים הללו. היינו רטובים לגמרי, וכך גם התיקים שלנו. כשחשבנו שכמעט הגענו למקדש ולמבצר שבראש ההר (ושם התכוונו לבלות את הלילה), פגשנו אנשים שעשו את דרכם למטה, ואמרו לנו שיש לנו עוד לפחות שעה וחצי של הליכה וטיפוס רטובים עד לפסגה. כשלבסוף הגענו לשער של המבצר (והנצחנו את הרגע בתמונה), אי אפשר היה לראות ממטר. היינו בתוך ענן ענק, הרוח הייתה מטורפת והגשם ניתך על הראשים שלנו. כבר ייחלנו להיכנס לתוך מקדש דחוס בהודים רטובים. רק שלא הסכימו להכניס לאותנו. מסתבר שהמקום היה מפוצץ, ואף אחד לא התכוון לרדת למטה- לא היה לנו איפה לישון. לחזור לא יכולנו, השעה הייתה מאוחרת מדי. התחלנו לחפש באזור אפשרויות אחרות, ומצאנו מעין צריף (שם יפה לארבעה קירות וגג), שהיו בו שני גברים שלא הבנו בדיוק מה מעשיהם שם. בהתחלה הם לא הסכימו כל כך שנישאר שם, הרעיון לא קרץ להם. אבל אחרי קצת שכנועים בהינדי וכמה מאות רופיז, הם נתנו לנו להישאר. נדחסנו 11 איש בשטח קטנטן, כשרובנו עדיין רטובים והגג דולף. היה לילה חוויתי (לא אגיד טראומטי) ומלא כאבי גב. אחרי שהתעוררנו ב4 וחצי כדי לאכול ארוחת רמדאן (אחד מהסקנד יירס היה השותף שלי לחדר, סאיים הפקיסטאני) וחזרנו לישון, יצאנו ב6 לדרכנו מטה. הגענו יחסית די מהר למרגלות ההר, ולאוטובוס שחיכה לנו.

עוד עדכונים בהמשך ;)

תמונות:

http://www.new.facebook.com/album.php?aid=31782&l=3e074&id=502504067

THIS IS INDIA

עבר הרבה זמן מאז שהעלתי פוסט, פשוט בגלל שבקושי היה לי זמן.. מקווה שאצליח לכתוב יותר מעתה והלאה.

אז בשבוע שעבר ירדנו לפאוד (Paud) – הכפר\עיירה (כמה אלפי אנשים) שנמצא כמה קילומטרים מההר שעליו ממוקם הקמפוס – למעין סיור התמצאות... בדרך כלל לוקחים ג'יפ או ריקשה מהקמפוס עצמו, אבל הפעם הלכנו ברגל. ירדנו במדרונות החלקלקים של הגבעה, והבוץ מהגשמים של הימים האחרונים לא הקל את המלאכה... בדרך עברנו כמה כפרים קטנים ואת הנהר שעובר בעמק, שבעונת המונסונים עולה מדי פעם על גדותיו ומציף את השדות מסביב. כנראה בגלל השינויים הכלליים באקלים העולמי, הגשמים בקיץ הזה ירדו בתקופות מצומצמות יותר מבדרך כלל ובאופן אינטנסיבי יותר, שינוי רע בשביל החקלאים באזור.

הסתובבנו בקבוצות קטנות בכפר, הכרנו את החנויות ואת המקומות השונים (כל הכפר מתרכז פחות או יותר בשני רחובות מקבילים) וניסינו כמה סוגי ממתקים הודים לא רעים. למזלי, הסקנד ייר האוסטרלי שליווה את הקבוצה שלנו למד הינדי ומדבר באופן די שוטף, ויודע כמה משפטים בסיסיים במהראטי (השפה שבה משתמשים במהראשטרה). כמעט כל האנשים בכפר הכירו אותו, וצעקו "מייקל מייקל" בכל פעם שעברנו- סיטואציה די מצחיקה. הזמינו אותנו לבתים ולבוא לחגוג איתם את הפסטיבל שמציין את הולדת גאנש (האל דמוי הפיל) ואורך בסביבות השבועיים. גאנש הוא אחד האלים המרכזיים אליו מתפללים באזור הזה של הודו, ולכן הפסטיבל שלו הוא אחד האירועים היותר מרכזיים בשנה. כשהסתובבנו בכפר ראינו משפחה הולכת אחרי ראש המשפחה שהחזיק פסל של גאנש ושר בקול רם. התחלנו לעקוב אחריהם, עד שהגענו אל ביתם, שם הם הזמינו אותנו להיכנס לחדר בו מתבצעת התפילה. ביצענו איתם את כל הטקס, והגישו לנו כל מיני ממתקים ססגוניים וצ'אי. חוויה נהדרת, במיוחד לאור העובדה שהיינו שם כמות קטנה של אנשים, וראינו איך הכל נעשה בשקט ובמסירות.

ביום שישי יצאנו כולם לטיולים של כמה שעות, כשכל קבוצה הלכה לאזור אחר. אני עליתי להר קרוב, שנקרא הר ווילקינסון (על שם דייויד ווילקינסון, המנהל). בדרך למעלה השמש זרחה בעוצמה והחום היה מעיק. הטיפוס לא היה קשה במיוחד, אבל בשל החום הכבד לקח לנו זמן רב יותר להגיע לפסגה ממה שציפינו. אין ספק שהמאמץ היה שווה את הנוף המרהיב שנפרש לפנינו. הקמפוס נמצא על רכס שמפריד בין שני עמקים, ומהנקודה בה עמדנו ניתן לראות את שניהם. הראות הייתה טובה, השמיים כחולים והרוח מרעננת. המשכנו להתקדם, בניסיון להגיע לקצה של הקצה, אבל נתקלנו במחסום טבעי. שני שוורים שחורים ענקיים החלו מתקדמים לעברנו באיטיות אבל בביטחון, ובהחלטה מהירה הסתובבנו והתחלנו יורדים חזרה, כשאנחנו מנסים לשמור על ארשת נינוחה ורגועה. בדרך למטה נפתחו לפתע ארובות השמיים, וגשם שוטף התחיל לרדת. זה אומנם היה נורא מרענן אחרי החום המעיק של הבוקר, אבל האדמה נהייתה בוצית ומלאכת הירידה נעשתה מסובכת יותר. הגענו בשלום לקולג' היישר לארוחת הצהריים ולמקלחת החמה.

ביום שבת בבוקר נסענו לפונה (Pune), שהיא העיר הגדולה הקרובה ביותר אלינו. לאחר שעה ומשהו של נסיעה (שעולה 2.5 שקלים) ונהר עצום ומסריח בצורה בלתי נתפשת, הגענו למרכז העיר, או לאזור היותר ידידותי שלה. אכלנו קצת, הסתובבנו, קנינו כמה דברים שחסרו. בעיקרון אפשר להשיג בפונה מוצרים מערביים בקלות, אבל המחיר לא יותר זול מהבית. אני מניח שמתרגלים לאיכות ההודית בשלב מסוים... בצהריים חזרנו לקולג'.

בערב היה לנו את המופע של השנה הראשונה, שבו כל התלמידים החדשים מעלים מופע של מוסיקה, ריקודים ודרמה, וכו' וכו'. המסורת היא שאנחנו נותנים לתלמידים הותיקים נושא שהם צריכים להתלבש על פיו, וביום שלמחרת הם מעלים מופע ואנחנו מתלבשים. המופע היה מוצלח, ואני גאה לומר שהשתתפתי בריקוד- אם כי אני לא יודע כמה יכולות הריקוד שלי באו לידי ביטוי (רקדנו לצלילי הספייס גירלז). שני המופעים הביאו לידי ביטוי את המגוון העצום של תרבויות, שפות ומנהגים שקיים פה. היו ריקודים הודים, תאילנדים, יפנים; היפ הופ ורגאיי, שירי רוק ואופרה. היה הכל מהכל. כל אחד ביקש להציג קצת מהתרבות הפרטית שלו, מה שיצר מופע ססגוני מאוד.

ביום שני התחילו השיעורים, וההבנה שבעצם עכשיו מתחילה השנה נפלה עליי כמו מונסון ביום חמסין. עד עכשיו צחקנו- היה שבוע ומשהו מדהימים, ועכשיו למעשה צריך להתחיל לעבוד. מה שגם החלטתי אתמול לצום לרגל הרמדאן, יחד עם השותף הפקיסטאני שלי לחדר. זה היה מחזה די סוריאליסטי- ב4 וחצי בבוקר בקפיטריה (The Caf) עם חבורה של מוסלמים מכל העולם ועוד ברזילאית שהחליטה גם לנסות. הצמא ובעיקר הצמא הפכו את היום לטיפה קשה יותר, אבל אחה"צ הלכנו לאחד הכפרים באזור ליד הנהר, והשתתפנו בסיום של הפסטיבל של גאנש. הלכנו איתם בתהלוכה ושרנו בהינדי, רקדנו ליד המקדש של הכפר כשכולם צבועים באדום ורדרד מהאבקה שמפזרים לכל עבר, והטבענו איתם את הפסל של גאנש בנהר. בנוסף לכל ירד גשם, מה שהפך את כל העסק למהנה במיוחד. היה ערב מעולה, ואת הצום שברתי עם קצת חלבה וצימוקים- היה נהדר :)

MERA NAM AMIT HE, NAMASTE!

תמונות מהימים האחרונים:
http://www.new.facebook.com/album.php?aid=30882&l=e9734&id=502504067

All around the world

כבר עברו כמה ימים בקולג', והדברים מתחילים לקבל צורה.

לאט לאט הימים מתמלאים, וחוסר המעש של היומיים שלושה הראשונים פה נעלם. כשלא הייתה שום פעילות, ורוב התלמידים החדשים עדיין לא הגיעו, המחשבות על הבית לא הפסיקו לקפוץ לראש. הרהורים על חרטה ועל החלטות שגויות קרו לעיתים קרובות.. לפחות היה לנו פה אחד את השני, ואת השלישי. אי אפשר לתאר את ההקלה שמקבלים כשחולקים עם מישהו בשפה משותפת את אותן התחושות והרגשות. להיות בארץ זרה לגמרי (ובמקרה של הודו יש הרבה דברים להתרגל אליהם), במקום עם המון אנשים חדשים להכיר, ללא שפת אם משותפת עם מישהו- אני מתאר לעצמי שזאת חוויה לא נעימה במיוחד.

אז בשבוע וקצת הקרובים נעבור הכוונה והתלמדות (Orientation, לא יודע עד כמה התירגום מדוייק) של כל הדברים שקורים פה בקמפוס, וגם מחוץ אליו. היום היו לנו מבחני שיבוץ באנגלית ובמתמטיקה, שבעצם אין להם שום סמכות שיבוץ. הם נועדו להמליץ לך לאיזו רמה כדאי ללכת, אבל כל אחד בוחר מה שהוא רוצה בכל מקרה. בכלל, ההרגשה היא שבאופן כללי הדגש פה על הבחירה החופשית שלך.. לא מתאים לך- אל תעשה. יש רק כמה חוקים והגבלות בודדים שבחלקם קשה למצוא היגיון. היה לנו גם מעין יריד מקצועות, והמורים הציגו את עצמם ואת הקורסים. חצי מהדברים היו פשוט בלתי אפשריים להבנה- עדיין לא הצלחתי להתרגל למבטא ההודי הנוראי. באופן כללי כולם יודעים אנגלית ברמה כזו או אחרת, ובדר"כ אפשר לתקשר, אבל נאלצתי לבקש מאנשים לחזור על הדברים שלהם 4-5 פעמים לפני שהצלחתי לקלוט. בכלל, כל כך הרבה מבטאים שונים, חלקם מעורבים (למשל מישהי ניו-זילנדית שגרה בסינגפור, או הודי שגר במלזיה), ואנגלית ברמות שונות באופן קיצוני (אמריקאים מחד, וסינים ודרום אמריקאיים מאידך), שפשוט מדהים לראות את הקשרים שנוצרים פה בין אנשים.

אפרופו קוסמופוליטיות, אני משתדל ללמוד מאנשים להגיד דברים בשפות שונות ומשונות. עד עכשיו הרזומה שלי כולל גרמנית, הינדי, זולו ופינית, והיד עוד נטויה. וגם מסתבר שללמד עברית אנשים אחרים זה תחביב די משעשע- הרבה חחחחחחח ורררררררר. עוד אפרופו, המגוון העצום של המוצאים השונים פה בקולג', מערים קשיים רציניים על הניסיון לזכור את השמות השונים. הסינים, ההודים והמונגולים עומדים בראש סולם שבירת השיניים.

היחסים בין המורים לתלמידים פה שונים מאוד מכל מה שאי פעם נתקלתי בו.. המורים לא מהווים איזושהי דמות סמכותית, אלא נמצאים פה יותר על תקן חברים שמבינים דבר או שניים בהיסטוריה או בביולוגיה. רובם הגדול מאוד חברותי, והם חוזרים ומדגישים בכל הזדמנות שהם תמיד נגישים ושאנחנו תמיד מוזמנים לבוא לדבר איתם. ומעבר לזה, אנשים הולכים ויושבים אצלם בבית, מבשלים איתם, משחקים עם הילדים. לכל מורה יש מספר תלמידים שהוא אמור ללוות ולהיות בעיקר אוזן קשבת לבעיות שלהם. היום למשל, יצאנו לארוחת ערב (הנסיעה בעזרת ג'יפים, לא חוויה נעימה במיוחד בהינתן הכביש המזעזע) עם המורה שלנו, הודית חביבה, ואכלנו ארוחת ערב הודית פשוטה ורגועה.

עדיין לא הצלחתי להתרגל לעובדה שיורד פה גשם באמצע הקיץ וזה נורמלי לגמרי.. לפחות לא יצא לנו לחוות יומיים רצופים של גשם כמו שסיפרו לנו שקורה לפעמים. הגשם אפילו די נחמד מדי פעם, ונורא מרענן. בכל מקרה, כנראה שזה עדיף מהחום הנוראי ששורר פה בהמשך השנה.. סיפרו לנו שכל הירוק שמקיף אותנו בעמקים שמסביב יהפוך אט אט לצהוב, ומשם לחום, ואז לשחור מהשריפות שפוקדות את האיזור.

עוד עדכונים בהזדמנות הראשונה- האינטרנט ממשיך ליפול בגלל הגשמים והסופות..

עוד תמונות:

http://www.new.facebook.com/album.php?aid=30017&l=9389c&id=502504067