עכשיו צהריים, יום חמישי. אין לנו היום לימודים, מכיוון שהיום חוגגים בכל רחבי הודו את יום הולדתו של מהאטמה גנדי. במקום לימודים יש לנו לאורך כל היום סדרה של סרטים דוקומנטריים והרצאות עם היוצרים. סיימנו לראות את החצי הראשון של סרט שבודק את התגובות ברחבי הודו ופקיסטאן להתחמשות הגרעינית... מדהים לראות איך מה שאנחנו בדר"כ שומעים על הסכסוך הנ"ל שונה לגמרי ממה שלאנשים ברחוב יש להגיד. אבל בעצם, אולי זה תמיד קורה כך. למעשה, סביר להניח שבהרבה מקרים התגובות ששומעים מפוליטיקאים ומנהיגים לא משקפות את הלך הרוח האמיתי במדינה. בכל אופן, יש עכשיו הפסקה, אז החלטתי לחזור לחדר- ובמקום לעשות שיעורים או ללמוד למבחן במתמ' מחר, לעדכן את הבלוג. הימים פה כל כך עמוסים ומלאים, מתרוצצים מפעילות לפעילות, משיעור לשיעור, מחדר לחדר, שלא נשאר כמעט זמן לשבת ולכתוב הביתה. וכשמוצאים קצת זמן חופשי מדי פעם, קשה לשבת ולחשוב על מה קרה בימים האחרונים ואיך לספר על זה, כי הראש כל הזמן בורח למקומות אחרים- החיבור בהיסטוריה שיש מחר, ההתלבטות מה לעשות בסופ"ש או מה קורה בחדר שליד, אולי שווה ללכת לבדוק. צריך עדיין להתרגל לצורת החיים הזאת, שפרטיות בה היא לא משהו מובן מאליו. צריך ללמוד לפנות זמן לעצמך, גם אם זה אומר להקריב הרבה דברים אחרים שקורים באותו הזמן. בכל מקרה, המון זמן לא כתבתי, בערך שבועיים, ואני אנסה לתאר את מה שעבר עליי בתמצית.
ביום שבת לפני שבועיים בערך, נסעתי לפונה עם סאיים, השותף שלי. הוא החליט להראות לי את האזור המוסלמי של פונה, בתקווה שהאוכל יזכיר לי את הבית. הסתובבנו כמה שעות, עשינו קצת קניות, ואז הלכנו לאזור של בית המטבחיים. מסביב לו יש כמה וכמה מסעדות, שמסתמכות על הבשר הטרי והחלאל (הכשרות המוסלמית) שמגיע. נכנסנו לאחת המסעדות, השעה הייתה סביבות 6 וחצי, ואת הצום שוברים ברבע ל7. אז מצאתי את עצמי יושב במסעדה מלאה מוסלמים, מביט בצלחת של קבבים ומיני מאכלים מעוררי תיאבון ומחכה שתגיע השעה המיוחלת. אכלנו תמר לשבירת הצום והתנפלנו על האוכל. השקט במסעדה העיד על כך שאנחנו לא היינו היחידים שחיכו שהרגע הזה כבר יגיע. הצחיק אותי לחשוב איך האנשים במסעדה היו מגיבים אם הם היו מגלים שאני לא מוסלמי כמו שהם חשבו...
כמה ימים מאוחרים יותר, ירדנו לאזדה (AZDE), אחד הכפרים בסביבה, לפעם השלישית והאחרונה של השאדווינג. לאכזבתנו (השותף ההודי שלי לחדר ואני), הילד "שלנו", שכבר פיתחנו איתו קשר נחמד, היה עסוק ולא יכול היה להתפנות אלינו ליותר מכמה דקות. אמרנו לו תודה רבה, הוא החזיר לנו, הצטלמנו יחד ושחררנו אותו לעיסוקיו. החלטנו שבמקום לשבת ולהתבטל נסתובב קצת בכפר. באחד הבתים הראשונים שנתקלנו, ישב גבר מבוגר עם כלי נגינה משונה, ניגן ושר. שאלנו בנימוס אם נוכל להיכנס, והוא הכניס אותנו בשמחה. הוא נתן לנו מעין תופים, וכך ישבנו וניגנו איתו במשך כמה דקות. אותו הסיטואציה נורא הצחיקה, והוא שר בהנאה מרובה. אח"כ המשכנו ללכת, ומשפחה אחת הציעה לנו להיכנס ולשתות כוס צ'אי. דיברנו איתם קצת על החווה ועל הגידולים שלהם, והם מיד הציעו לנו לטעום מהאורז שלהם. בהנחה שהם יתנו לנו לטעום כף אורז, הסכמנו בשמחה. אך להפתעתנו פתאום התחילו עולים ריחות נהדרים מהמטבח, ותוך 10 דקות ישבנו נדהמים מול צלחת ענקית של אורז, ירקות, דייסות ועוף. בקושי הצלחנו לסיים את האוכל, ועשינו זאת רק מתוך נימוס. האוכל אומנם היה מעולה, אבל זאת הייתה פשוט כמות מטורפת. בכאב רב הייתי צריך לסרב לתוספות שהם המשיכו להציע לנו. חזרנו לקמפוס מלאים וטובי לב...
בסופ"ש הזה נצטרך לבחור מה תהיה הפעילות הקהילתית הקבועה שלנו לאורך השנה. בארבעה שבועות האחרונים ניסיתי המון דברים שונים, ואני מנסה לחשוב מה יהיה הכי מספק מבחינתי ובו זמנית יתרום הכי הרבה שאפשר. יש כל כך הרבה פעילויות שאפשר לעשות, וכל אחת מהן מדהימה בדרכה. ניסיתי למשל פעילות עם ילדים "נגועים" בHIV שהוריהם לא מוכנים לטפל בהם או שאינם בחיים, ופעילות ילדים עם מוגבלויות פיסיות ושכליות שחיים בפנימייה סגורה ושלא מבקרים אותם כמעט- הפנים שלהם קרנו מאושר כשהגענו לשם, זה היה מחזה כל כך יפה ונוגע ללב. אני עדיין לא בטוח באיזו פעילות אני אבחר, אבל מה שלא יהיה- אני משוכנע שהעשייה הזאת תביא לי כל כך הרבה סיפוק, שאני כבר לא יכול לחכות להתחיל.
אז השבוע חל ראש השנה.. אני חושב שזאת הפעם הראשונה בחיי שאני לא נמצא עם המשפחה בחג. אין ספק שזאת הייתה חוויה מוזרה, לחגוג חג כל כך חשוב ומיוחד רחוק מהבית ומכולם. מה גם שאווירת חג לא הייתה פה, מן הסתם. החלטנו לתת לכולם לטעום קצת מראש השנה, ולכן בפגישת הכללית של הקולג' שהתקיימה ערב החג (מתקיימת כל יום שני אחה"צ), חילקנו תפוחים ודבש שקנינו בסופ"ש בפונה. לימדנו את כולם להגיד "שנה טובה".. וביום לאחר מכן בכל פעם שנתקלתי במישהו הוא בירך אותי בשנה טובה, עם עיוות כזה או אחר. היה מצחיק לשמוע את שלל המבטאים המגוונים הוגים את ברכת החג. בערב בישלנו סעודת חג לתפארת, עם האמצעים המעטים שהיו לנו. השנה יש רק עוד יהודי אחד (יהודייה למעשה) בקולג' שלא ממניין הישראלים, בעוד ששנה שעברה היו שבעה (!). ככה שהייתה לנו ארוחת חג קטנה אך מאושרת... שמענו מוסיקה ישראלית, בירכנו את הברכות החשובות (הדברים הטעימים בעיקר), ואפילו הצלחנו להשיג ראש של דג תמורת 20 רופי (האנשים בכפר היו בהלם שניסינו להסביר להם שאנחנו רוצים רק את הראש ולא את שאר הגוף...). היה ערב מהנה נורא, אכלנו המון (יש תיעוד) ואפילו היו לנו עוגת דבש וסלט פירות לקינוח! היה חג מעניין, מיוחד ומשמח, ונקווה שהשנה הקרובה תקיים את כל מה שהיא מבטיחה. עפ"י ההתחלה שלה, יש הרבה למה לצפות ;)
