אז זהו! מתחילים..
נחתנו אתמול בבומביי (=מומבאי, אבל נדבוק עם השם הישן) אחרי טיסה של 7 שעות, ולא יותר מדי שינה..
כמה שלא הזהירו אותנו על המפגש הראשון עם הודו, זה עדיין שוק לא נורמאלי.
הדבר הראשון שנתקלים בו עם היציאה מהבניין של שדה התעופה, מעבר לחום הכבד וללחות המחניקה (כמו סאונה אחת גדולה עם מיליוני אנשים- לתל אביב יש עוד מה ללמוד), הוא הריח הבלתי ייאומן. אני לא בטוח איך להגדיר אותו- שילוב של שתן, צואה (לא ברור של איזה ייצור), זיעה והרבה דברים אחרים.. אי אפשר שלא לעוות את הפנים.
אסף אותנו ג'יפ מביה"ס עם אחת מהסקנד ייר שלנו, מיכל, שהייתה נורא נורא מרוגשת שסוף סוף הגענו..
הנסיעה ברחובות בומביי היא חוויה בפני עצמה. חוץ מהעובדה שצריך להתרגל שהכל קורה בצד הלא נכון של הכביש, יש גם את העניין שהכל בעצם קורה ללא שום סדר הגיוני או חוקים כלשהם. הרעיון הוא פשוט לנסוע, ולצפור כדי שישימו לב אלייך.. כשאתה נוסע שם עוד מיליוני מכוניות וכל כך הרבה אנשים נמצאים מסביב, ונראה שאי אפשר ממש למצוא היגיון בכל מה שהולך, אתה מתחיל להבין מה המשמעות של 1 נקודה משהו מיליארד איש..
אחרי כמה שעות של מאבק לצאת מבומביי, הצלחנו להגיע לכביש המהיר. או בעצם למה שאמור להיות מהיר.. הנוף בכל אופן היה מרהיב, והנסיעה עברה די בנעימים.. בדרך עצרנו באיזו תחנת דלק לשתות קצת ולאכול משהו. אז זאת הייתה החוויה הקולינרית הראשונה שלנו בהודו- מין לחמנייה מוזרה כזאת, שבתוכה שמים מן קציצת תפוחי אדמה חריפה. ועל זה שמים אבקת צ'ילי. ואוכלים צ'ילי שלם בנוסף.. היה חריף :)
בצהריים הגענו לקולג', שנמצא על גבעה מגניבה שנקראת "הפיטמה" (ברור למה), והתחלנו להתמקם לאט לאט. במשך היום פרקתי את המזוודה וקצת סידרתי לי את הפינה שלי. אנחנו ארבעה אנשים בחדר די גדול, מרווח דיו. השותפים שלי לחדר הם אמריקאי ופקיסטאני שכבר נמצאים בקולג' שנה ועוד הודי שנולד בקנדה.. שילוב מעניין מאוד.
האנשים באופן כללי מסבירי פנים מאוד, ומנסים כל הזמן להכיר.. זה קטע נורא מוזר לקלוט פתאום שאנשים פה הם ממש מכל העולם.. מצאתי את עצמי בסיטואציות שנשמעות כמו התחלה של בדיחה- פולנייה, דרום אפריקנית, בלגית וישראלים יושבים ביחד. מעודד לראות שאנחנו לא היחידים שבשוק מכל מה שקורה, וגם החדשים שבאים לפה נמצאים באותו מצב.
היום יום שישי, הכל כבר רגוע יותר.. ישנו טוב, הסתובבנו קצת בצהריים בקמפוס, חקרנו. מצאנו מקומות מדהימים, ראינו את הכיתות, צילמנו קצת (והעלינו לפייסבוק). בינתיים הכל רגוע פה.. מחר יתחילו להגיע רוב החדשים, והעניינים יתחילו לזוז. אי אפשר שלא לחשוב מדי פעם מה אני בכלל עושה פה.. מה היה לי רע בבית, עם כל מה שאני מכיר ואוהב, עם המקום המיוחד שלי והאיזון שלי בחיים, אבל אני חושב שאני מתחיל להנות מהאווירה ומהאנשים פה.. ויש ציפיות גדולות מהשנה הקרובה.
אפשר לראות תמונות מהיום הראשון ב:
http://www.facebook.com/album.php?aid=29551&l=35d29&id=502504067
נחתנו אתמול בבומביי (=מומבאי, אבל נדבוק עם השם הישן) אחרי טיסה של 7 שעות, ולא יותר מדי שינה..
כמה שלא הזהירו אותנו על המפגש הראשון עם הודו, זה עדיין שוק לא נורמאלי.
הדבר הראשון שנתקלים בו עם היציאה מהבניין של שדה התעופה, מעבר לחום הכבד וללחות המחניקה (כמו סאונה אחת גדולה עם מיליוני אנשים- לתל אביב יש עוד מה ללמוד), הוא הריח הבלתי ייאומן. אני לא בטוח איך להגדיר אותו- שילוב של שתן, צואה (לא ברור של איזה ייצור), זיעה והרבה דברים אחרים.. אי אפשר שלא לעוות את הפנים.
אסף אותנו ג'יפ מביה"ס עם אחת מהסקנד ייר שלנו, מיכל, שהייתה נורא נורא מרוגשת שסוף סוף הגענו..
הנסיעה ברחובות בומביי היא חוויה בפני עצמה. חוץ מהעובדה שצריך להתרגל שהכל קורה בצד הלא נכון של הכביש, יש גם את העניין שהכל בעצם קורה ללא שום סדר הגיוני או חוקים כלשהם. הרעיון הוא פשוט לנסוע, ולצפור כדי שישימו לב אלייך.. כשאתה נוסע שם עוד מיליוני מכוניות וכל כך הרבה אנשים נמצאים מסביב, ונראה שאי אפשר ממש למצוא היגיון בכל מה שהולך, אתה מתחיל להבין מה המשמעות של 1 נקודה משהו מיליארד איש..
אחרי כמה שעות של מאבק לצאת מבומביי, הצלחנו להגיע לכביש המהיר. או בעצם למה שאמור להיות מהיר.. הנוף בכל אופן היה מרהיב, והנסיעה עברה די בנעימים.. בדרך עצרנו באיזו תחנת דלק לשתות קצת ולאכול משהו. אז זאת הייתה החוויה הקולינרית הראשונה שלנו בהודו- מין לחמנייה מוזרה כזאת, שבתוכה שמים מן קציצת תפוחי אדמה חריפה. ועל זה שמים אבקת צ'ילי. ואוכלים צ'ילי שלם בנוסף.. היה חריף :)
בצהריים הגענו לקולג', שנמצא על גבעה מגניבה שנקראת "הפיטמה" (ברור למה), והתחלנו להתמקם לאט לאט. במשך היום פרקתי את המזוודה וקצת סידרתי לי את הפינה שלי. אנחנו ארבעה אנשים בחדר די גדול, מרווח דיו. השותפים שלי לחדר הם אמריקאי ופקיסטאני שכבר נמצאים בקולג' שנה ועוד הודי שנולד בקנדה.. שילוב מעניין מאוד.
האנשים באופן כללי מסבירי פנים מאוד, ומנסים כל הזמן להכיר.. זה קטע נורא מוזר לקלוט פתאום שאנשים פה הם ממש מכל העולם.. מצאתי את עצמי בסיטואציות שנשמעות כמו התחלה של בדיחה- פולנייה, דרום אפריקנית, בלגית וישראלים יושבים ביחד. מעודד לראות שאנחנו לא היחידים שבשוק מכל מה שקורה, וגם החדשים שבאים לפה נמצאים באותו מצב.
היום יום שישי, הכל כבר רגוע יותר.. ישנו טוב, הסתובבנו קצת בצהריים בקמפוס, חקרנו. מצאנו מקומות מדהימים, ראינו את הכיתות, צילמנו קצת (והעלינו לפייסבוק). בינתיים הכל רגוע פה.. מחר יתחילו להגיע רוב החדשים, והעניינים יתחילו לזוז. אי אפשר שלא לחשוב מדי פעם מה אני בכלל עושה פה.. מה היה לי רע בבית, עם כל מה שאני מכיר ואוהב, עם המקום המיוחד שלי והאיזון שלי בחיים, אבל אני חושב שאני מתחיל להנות מהאווירה ומהאנשים פה.. ויש ציפיות גדולות מהשנה הקרובה.
אפשר לראות תמונות מהיום הראשון ב:
http://www.facebook.com/album.php?aid=29551&l=35d29&id=502504067
